לחסל או לא לחסל?

   פעמים רבות נשאלת השאלה מדוע ישראל אינה נוטלת את היוזמה לידיה ומחסלת את נסראללה, כאמצעי להשמדת חיזבאללה. מקובל לחשוב כי כאשר יחסלו את "ראש הנחש", הגוף (ארגון הטרור) יפסיק להתקיים, אך לא כך הדבר. על מנת לענות על שאלה זו יש להניח בצד את השיקול המוסרי (חשש לפגיעה בחפים מפשע) והחוקי (תהליך של הוצאה להורג ללא משפט הוגן), ולצאת מנקודת הנחה כי התנקשות היא כלי לגיטימי במלחמה א-סימטרית, בין ארגון למדינה.

   

   יש לבחון את יעילות כלי ההתנקשות ביחס למטרה אותה מעוניינת המדינה להשיג. יעילותו יכולה להימדד במספר מישורים, כגון מבנה הארגון (היררכי, מבוזר, רשתי וכו'), המחליפים האפשריים למנהיג המועמד לחיסול, אופיים והאג'נדה בה הם מחזיקים, תגובת הארגון לחיסול ותגובת הקהילה הבינלאומית לחיסול. בשני העשורים האחרונים חוסלו מספר מנהיגי ארגוני טרור במזה"ת על ידי מדינות, ונראה כי רובם לא השיגו את המטרה שלשמה הוצאו לפועל.

    

   עבאס מוסאווי, המזכ"ל השני של חיזבאללה (החליף ב- 1991 את סובחי אל-טופיילי, שכיהן בתפקיד מאז 1989 והודח מתפקידו משום שהתנגד להשתתפות חיזבאללה בבחירות הארציות), שהיה אחד מעמודי התווך של הארגון מאז ייסודו ב- 1982, חוסל על ידי ישראל ב- 16 בפברואר 1992. החיסול נעשה במופגן, בירי טילים ממסוקים על שיירת רכבים בה נסע. בפעולת החיסול נהרגו גם אשתו, בנו וארבעה נוספים. תגובתו של חיזבאללה לא איחרה לבוא, ועוד באותה השנה ביצע פיגוע גדול-מימדים בשגרירות ישראל ובמרכז הקהילה היהודית בארגנטינה. קשה להאמין כי בישראל היו מאשרים חיסול פומבי כזה אם היו לוקחים בחשבון את התגובה הקשה, או, לחילופין, מיהו מחליפו העתידי, אשר עתיד להטביע חותם גדול וכואב יותר על האזור.

   

   מתחילתו היה חיזבאללה ארגון היררכי, כאשר בראשו עומד המזכיר הכללי. המזכ"ל עומד גם בראש מועצת השורא המייעצת (מועצת חכמי דת שיעים ובכירי הארגון), ומתחתיו סגנו. במשך השנים חיזבאללה התפתח והשתנה על פי הצרכים, הנסיבות והמציאות באזור. השינוי הגדול ביותר התרחש לאחר מלחמת לבנון השנייה ב- 2006, אז חיזבאללה ריכז את רוב אגפיו תחת מועצת הג'יהאד, בפיקודו הישיר של חסן נסראללה, מחליפו של מוסאווי.

   

   ישראל ניסתה את מזלה שנית ב- 12 בפברואר 2008, אז חיסלה את עימאד מורנייה, המפקד הצבאי של חיזבאללה. גם חיסול זה לא הוביל להפסקת פעילות חיזבאללה, אך גם לא גרם לתגובה קשה כמו זו שלאחר חיסול מוסאווי. לאי-התגובה מספר סיבות אפשריות. ראשית, חיזבאללה היה טרוד בבעיותיו הפוליטיות-פנימיות בלבנון. שנית, הארגון עדיין היה בתהליך "החלמה" מהנזקים שנגרמו לו במלחמת לבנון השנייה. לבסוף, התנקשות במנהיג צבאי נתפסת בדרך כלל כחלק מכללי המשחק, בניגוד לחיסול מנהיג פוליטי, ולכן התגובה לו היא "רכה" יותר.

   

   דוגמה אחרת לחיסול שלא השיג את מטרתו היא חיסולו של השייח' אחמד יאסין, מייסד ומנהיג תנועת חמאס, ב- 22 במרץ 2004. יאסין שוחרר מהכלא הישראלי בשנת 1997, והתחייב שלא לעודד או לעסוק בפעולות טרור, התחייבות שלא עמד בה. יאסין חוסל בירי טילים בדרכו לתפילת הבוקר, יחד עם שני שומרי ראשו. יאסין חוסל, אך חמאס המשיך ועודנו מבצע פיגועים בשטחי ישראל ואף השתלט על רצועת עזה ב- 2006, בבחירות שאיש לא חזה את הצלחתו בהן.  

   לעומת זאת, חיסולו של אוסמה בין לאדן בידי האמריקאים הוא יוצא דופן מכמה סיבות. בחיסולו של בין לאדן קיוו האמריקאים להשיג את מפלתו של אל קאעידה, אשר נותר ללא סמלו המובהק ביותר. החיסול השיג את מטרתו באופן חלקי. את מקומו של בין לאדן תפס איימן א-זאווהירי, אשר כיום חי במחתרת. א-זאווהירי אינו נתפס כמנהיג כריזמטי כקודמו, ונראה כי השפעתו על ארגוני המשנה קטנה יותר. יש לזכור כי הארגון אינו היררכי וקיימות פזורות שלו בכל רחבי העולם, ללא שרשרת פיקוד ברורה, כמו גם תאי טרור קטנים אשר פועלים בשם אל-קאעידה, אך אינם שייכים אליו רשמית.

   

   אל-קאעידה איבד חלק ממשיכתו, וכספי המימון אינם רבים כבעבר, אך גם הארגון עצמו אינו כשהיה. באשר לתגובת הארגון, מלבד איומים ופיגועים קטנים ולא משמעותיים במזרח התיכון, לא בוצע עד היום פיגוע בקנה מידה גדול במערב, כפי שחיזבאללה ביצע בתגובה לחיסול מוסאווי. תגובת הקהילה הבינלאומית הייתה אף היא ברובה אוהדת, מלבד איראן, סוריה וחיזבאללה. ועדיין, אל קאעידה עודנו קיים וסופו אינו נראה באופק.

   

   דוגמאות אלו ממחישות את אי יעילותו של כלי ההתנקשות במנהיגי ארגון טרור, ובעיקר במנהיג של ארגון כחיזבאללה, ואי הודאות זרועה בכל שיקול. מתוקף ההיררכיה, לנסראללה יימצא תחליף, אם בדמות שייח' נעים קאסם, סגנו, או בדמות מפקד הזרוע הצבאית, ששמו חסוי כיום. האם מחליפו העתידי ימשיך באותו קו שהתווה נסראללה, או שמה יבחר בדרך קיצונית יותר, על מנת להתעלות על קודמו?

   

   המציאות האזורית כיום היא שיקול נוסף. סוריה נמצאת תחת איום הפלת השלטון ואיראן עודנה מנסה לשמור על תכנית הגרעין שלה, ולפיכך תמיכתן, הכספית והאסטרטגית, אינה מובטחת כפי שהייתה בעבר. מחליפו של נסראללה לאחר ההתנקשות ייאלץ לעמוד בפני מציאות חדשה, בה ייעשה שימוש במקורות מימון חילופיים לאיראן וללא תמיכה סורית. אפשר שמציאות זו תיאלץ אותו לנקוט במדיניות של הישרדות, קרי חזרה לפעולות הטרור של שנות ה-80, בנוסף להפעלת תאי הטרור, הרדומים והלא-רדומים, בצפון ודרום אמריקה, אסיה ואפריקה.

   גם בזירה הפנימית-לבנונית תיווצר בעיה באם נסראללה יחוסל. ראש הממשלה הנוכחי, נג'יב מיקאתי, מונה לתפקידו תחת השפעתו הרבה של נסראללה, ונראה כי היה כפוף להנחיותיו עד לאחרונה (כאשר הסכים למלא אחר התחייבותה של הממשלה הקודמת לשלם חלק מהוצאות הטריבונל לחקירת רצח חרירי, כ- 34 מיליון דולר). נאמנותו למנהיג אחר מוטלת בספק, ולכך תהיה השפעה לא מבוטלת על מעמדו הדומיננטי של חיזבאללה בלבנון. עמדה נחותה בפוליטיקה הלבנונית, לאחר כל מאמצי הארגון לשלוט בלבנון מאחורי ולפני הקלעים, יכולה להביא את הארגון לעמדת התגוננות, לביצוע הפיכה, ולפעול ביתר עוצמה כנגד ישראל.